"דמדומים" נכתב על ידי סטפני מאייר, והתפרסם בישראל בהוצאת "ספריית פועלים" בשנת 2008.
תקציר מגב הספר: מפנה מסעיר ומפחיד בחייה של איזבלה סוון בת ה-17, מתחולל כשהיא עוברת אל אביה לעיירה גשומה וקודרת, ופוגשת בה את אדוארד קאלן, נער מוזר, בעל עור חרסינה, עיניים זהובות, קול מהפנט ויופי על-אנושי. הוא מגלה כלפיה עוינות בלתי מובנת מצד אחד ומשיכה עזה מצד אחר.
היא חשה כי מאחורי חזותו החיצונית המושלמת של אדוארד מסתתרת תעלומה והיא נחושה לגלות את סודו האפל. אך ככל שהיא מתקרבת אליו, כך היא מעמידה עצמה בסכנה הולכת וגוברת. כשהמודעות לגודל הסכנה חודרת לתודעתה, מתברר לה שייתכן כי איחרה כבר את המועד, ואין לה דרך חזרה.
ביקורת: אז, זו הפעם הראשונה שאני קוראת את סדרת דמדומים. כן כן, סדרת הנוער הידועה. האמת שאם החברות שלי (העקשניות, יש להגיד) לא היו מדברות איתי על הספר במשך חודשים וחופרות לי שאקרא אותו, אני בספק אם זה אי פעם היה קורה.
אז זה קרה.
והיה... נחמד.
בואו נתחיל עם זה שב-300 העמודים הראשונים של הספר שום דבר לא קורה.
כלומר, אם מחסירים את העובדה שבלה ואדוארד מתאהבים תוך שנייה. מה שמביא אותי לזה - הסיטואציה היא השיעור הראשון של בלה ואדוארד יחד, בלה יושבת ליד אדוארד והוא מתעלם ממנה כל השיעור. אחר כך, היא חושבת במשך ימים מה לא בסדר איתה. תתגברי על זה! זה סך הכל בן רנדומלי בבית הספר! אולי הוא חתיך, אבל בחייך - אל תעשי מזה ביג דיל. חוץ מזה, בעיניי ההיכרות וההתאהבות שלהם מתרחשת בקצב מהיר מדי ולא ריאליסטי. בכלל, כל הדברים המועטים שקורים ב-300 העמודים הריקים האלה קורים מהר מדי. רוב הסיכויים שהמשפט הזה לא הגיוני בכלל.
אני גם רוצה לדבר על בלה. אוך... בלה. רוב הספר פשוט רציתי להרוג אותה. היא עושה עניין גדול מכל דבר, היא מעצבנת וטיפשה (האמת, היא די אינטיליגנטית. ההחלטות שלה פשוט טיפשות.) חוץ מזה שבמשך כל ההתחלה של הספר היא אומרת שהיא בן אדם סגור ולא חברותי, ובכל זאת שלושה בנים מבקשים ממנה להזמין אותם לנשף הסתיו, שבו הבנות מזמינות את הבנים. שלא לדבר על אדוארד שמאוהב בה אהבה חסרת גבולות.
לסיכום, 300 העמודים הראשונים של הספר היו מיותרים ומעצבנים.
אבל בסביבות עמוד 315 דברים מתחילים להתחמם, ומשהו באמת חשוב ומעניין קורה! אבל כמובן שאני לא אכתוב מה בגלל ספוילרים. בכל מקרה, הקטע הזה היה ממש טוב, חוץ מקטעי בלה-ואדוארד-אוי-אני-לא-יכולה-לחיות-בלעדייך, או בעצם כל קטע שבו בלה ואדוארד נמרחו אחד על השני שגרמו לי לגלגל עיניים עד השמיים.
ציון: 4.5 מתוך 10.
לסיכום: נחמד מינוס.
תקציר מגב הספר: מפנה מסעיר ומפחיד בחייה של איזבלה סוון בת ה-17, מתחולל כשהיא עוברת אל אביה לעיירה גשומה וקודרת, ופוגשת בה את אדוארד קאלן, נער מוזר, בעל עור חרסינה, עיניים זהובות, קול מהפנט ויופי על-אנושי. הוא מגלה כלפיה עוינות בלתי מובנת מצד אחד ומשיכה עזה מצד אחר.
היא חשה כי מאחורי חזותו החיצונית המושלמת של אדוארד מסתתרת תעלומה והיא נחושה לגלות את סודו האפל. אך ככל שהיא מתקרבת אליו, כך היא מעמידה עצמה בסכנה הולכת וגוברת. כשהמודעות לגודל הסכנה חודרת לתודעתה, מתברר לה שייתכן כי איחרה כבר את המועד, ואין לה דרך חזרה.
ביקורת: אז, זו הפעם הראשונה שאני קוראת את סדרת דמדומים. כן כן, סדרת הנוער הידועה. האמת שאם החברות שלי (העקשניות, יש להגיד) לא היו מדברות איתי על הספר במשך חודשים וחופרות לי שאקרא אותו, אני בספק אם זה אי פעם היה קורה.
אז זה קרה.
והיה... נחמד.
בואו נתחיל עם זה שב-300 העמודים הראשונים של הספר שום דבר לא קורה.
כלומר, אם מחסירים את העובדה שבלה ואדוארד מתאהבים תוך שנייה. מה שמביא אותי לזה - הסיטואציה היא השיעור הראשון של בלה ואדוארד יחד, בלה יושבת ליד אדוארד והוא מתעלם ממנה כל השיעור. אחר כך, היא חושבת במשך ימים מה לא בסדר איתה. תתגברי על זה! זה סך הכל בן רנדומלי בבית הספר! אולי הוא חתיך, אבל בחייך - אל תעשי מזה ביג דיל. חוץ מזה, בעיניי ההיכרות וההתאהבות שלהם מתרחשת בקצב מהיר מדי ולא ריאליסטי. בכלל, כל הדברים המועטים שקורים ב-300 העמודים הריקים האלה קורים מהר מדי. רוב הסיכויים שהמשפט הזה לא הגיוני בכלל.
אני גם רוצה לדבר על בלה. אוך... בלה. רוב הספר פשוט רציתי להרוג אותה. היא עושה עניין גדול מכל דבר, היא מעצבנת וטיפשה (האמת, היא די אינטיליגנטית. ההחלטות שלה פשוט טיפשות.) חוץ מזה שבמשך כל ההתחלה של הספר היא אומרת שהיא בן אדם סגור ולא חברותי, ובכל זאת שלושה בנים מבקשים ממנה להזמין אותם לנשף הסתיו, שבו הבנות מזמינות את הבנים. שלא לדבר על אדוארד שמאוהב בה אהבה חסרת גבולות.
לסיכום, 300 העמודים הראשונים של הספר היו מיותרים ומעצבנים.
אבל בסביבות עמוד 315 דברים מתחילים להתחמם, ומשהו באמת חשוב ומעניין קורה! אבל כמובן שאני לא אכתוב מה בגלל ספוילרים. בכל מקרה, הקטע הזה היה ממש טוב, חוץ מקטעי בלה-ואדוארד-אוי-אני-לא-יכולה-לחיות-בלעדייך, או בעצם כל קטע שבו בלה ואדוארד נמרחו אחד על השני שגרמו לי לגלגל עיניים עד השמיים.
ציון: 4.5 מתוך 10.
לסיכום: נחמד מינוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה