נאמנים/ ורוניקה רות- ביקורת

"נאמנים" הוא הספר השלישי והאחרון בסדרת "מפוצלים" מאת ורוניקה רות. הסדרה מתפרסמת בישראל בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".

תקציר מגב הספר: החברה המבוססת על חלוקה לפלגים, שפעם טריס פריור האמינה בה, מרוסקת – היא נשברה בגלל אלימות ומאבקי כוח, ואובדן ובגידה הפכו אותה למצולקת. אז כשמציעים לטריס אפשרות לגלות את העולם שמעבר לגבולות שהיא הכירה, היא מוכנה לממש את האפשרות הזאת. אולי היא וטוביאס יוכלו למצוא יחד, מעבר לגדר, חיים פשוטים חדשים, חופשיים משקרים מסובכים, מנאמנויות סבוכות ומזיכרונות מכאיבים.
אבל המציאות החדשה של טריס אפילו יותר מאיימת מהמציאות שהשאירה מאחוריה. גילויים ישנים הופכים במהרה לחסרי משמעות. אמיתות חדשות הן חומר נפץ שמשנה את לבבותיהם של אלה שהיא אוהבת. ושוב, טריס צריכה להיאבק כדי להבין את התסבוכות של הטבע האנושי – ושל עצמה – בשעה שהיא עומדת מול בחירות בלתי אפשריות בנוגע לאומץ, לשמירת אמונים, להקרבה ולאהבה. 
נאמנים מסופר משתי נקודות מבט מתחלפות לסירוגין. הוא נכתב על ידי מחברת שני הספרים הראשונים בסדרה מפוצלים, שהיו בראש רשימת רבי המכר של "ניו-יורק טיימס", והוא מביא את הסדרה לסיום רב כוח כשהוא מגלה את הסודות של העולם הדיסטופי ששבה את לבם של המיליונים שקראו את מפוצלים ואת מורדים.

נאמנים.. נאמנים.. נאמנים. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז תצא לי ביקורת די מעורבבת ומוזרה. ובעיקר ארוכה.

טוב, אז נתחיל מזה שאני מעריצה של מפוצלים. איפשהו באמצע אפריל, סבא וסבתא שלי באו לבקר, אחרי שבועיים שהם היו באנגליה. הם יודעים שאני אוהבת ספרים (איך לא), והם הביאו לי מתנה מאנגליה - טרילוגיית ספרים, שבמקרה הייתה מפוצלים. לפני שאמרתי משהו קפצתי בכל הבית כמו עז, ואז הסברתי לסבא וסבתא שלי שקראתי את שני הספרים הראשונים, והשלישי מתוכנן לצאת בעברית בעוד חודשיים בערך, ואני מתה לקרוא אותו כבר, ותודה תודה תודה תודה! דקה אחרי זה, אחרי שגמרתי לצלם ולהשוויץ לכולם, התיישבתי לקרוא את הספר השלישי, הלוא הוא נאמנים. כעבור ארבעה ימים סיימתי - מה לעשות, כשהספר באנגלית, שפה שהיא לא שפת אם, לוקח זמן, בייחוד שבוכים דליים באמצע.

עכשיו נגיע לחלק הזה - אני בכיתי את כל נשמתי בספר הזה. האירוע הטראומתי, שמי שקרה את הספר יודע מה הוא, כל כך לא צפוי, ומסופר בצורה כל כך עצובה, שבלתי אפשרי לא לבכות. 

אבל, אחרי שהספר יצא בעברית (והזמנתי אותו באתר של הקיבוץ המאוחד עוד לפני שהוא יצא), קראתי אותו שוב (ואני עדיין לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי, כי גם בפעם הזו בכיתי את חיי) והצטרפתי לכל מיני קבוצות בפייסבוק של אנשים שקראו את הספר ואיכשהו הצליחו להישאר בחיים.

שמתי לב, שזה מרגיש כאילו כל הספר זה האירוע הטראומתי (שצוין קודם), ולא מתייחסים בכלל לשאר הספר. וחבל. כל הדיבור סביב הספר סובב רק סביב האירוע, ואני רוצה להיות הצדיקה שתדבר על הספר עצמו.

אז היה לי כל כך כיף לחזור לדמויות האהובות עליי, בייחוד אחרי שמורדים היה כל כך גרוע (לא, לא אהבתי אותו). הגילוי המפתיע היה פשוט גאוני, והכל הסתדר בצורה הגיונית להחריד. ממש אהבתי את קו העלילה. 

אבל הייתה לי בעיה קשה עם הספר - הוא סופר משתי נקודות מבט, והם נשמעו כל כך דומות. נניח וישבתי לקרוא, ואחד ההורים שלי היה קורא לי מאיזשהי סיבה, ואז הייתי ממשיכה באמצע פרק והייתי צריכה לדפדף לתחילת הפרק כדי לראות של מי הנקודת מבט, כי זה כל כך מבלבל.

בעמוד 100, אחרי הגילוי הסוער, יש תחושה שהספר נגמר, אבל זה אפילו לא קרוב.

ועכשיו אדבר קצת על האירוע הטראומתי- עשו לי ספוילר. תקוללו, מספיילרים! זה היה כל כך מרושע, ומבאס, כי זה הרגיש כל כך חסר טעם. ולמרות שספויילרתי, זה היה כל כך עצוב. כל כך פתאומי. כל כך מוזר. כל כך חסר.

באווירה עצובה זו אסיים את הביקורת הבנויה גרוע, בעיקר כי כואבות לי האצבעות.

רק דבר אחרון. אכזבה מורוניקה.

ציון: 5 מתוך 10.

מעמוד 300 מומלץ להיות לבד ולהחזיק חבילת טישו בקרבת מקום. ברצינות.