"זכרונותיו של חבר דמיוני" הוא ספר יחיד מאת מתיו דיקס, והוא התפרסם ב2014 בהוצאת "מטר ספרים".
תקציר מגב הספר: אני לא דמיוני...
"קוראים לי בּוּדוֹ. אני חי כבר חמש שנים, המון זמן יחסית למישהו כמוני. את השם שלי נתן לי מקס. מקס הוא בן שמונה, והוא בן האנוש היחיד שיכול לראות אותי. אני יודע מה שמקס יודע, וגם כמה דברים שלא. אני יודע שמקס נמצא בסכנה. ואני יודע שאני היחיד שיכול להציל אותו..."
יחסית לחברים דמיוניים, בודו הוא בר מזל. הוא חי כבר יותר מחמש שנים, ובעולם החברים הדמיוניים זה נחשב לגיל מופלג. אבל בודו מרגיש שקצו קרב, וחושש ללא הרף מפני היום שבו מקס דילייני בן השמונה יפסיק להאמין בו.
כשזה יקרה, בודו ייעלם. יש כאלה שאומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". כל זה לא מעלה ולא מוריד בעיני בודו, שאוהב את מקס ללא תנאי ומופקד על השמירה עליו מפני הבריון של הכיתה, מפני מצבים מביכים בקפטריה, ואפילו בתאי השירותים.
אבל הוא לא מצליח להגן על מקס מפני גברת פטרסון, מורה בבית הספר שמאמינה שהיא ורק היא תוכל להעניק לילד הזה את הטיפול הדרוש לו.
כשגברת פטרסון עושה את הלא-ייאמן, מוטל על בודו ועל חבריו – גם הם חברים דמיוניים – להציל את מקס. בסופו של דבר נאלץ בודו להחליט מה חשוב יותר: אושרו של מקס או קיומו שלו.
ביקורת: אז נתחיל מזה שממש אהבתי את הספר.
הסיפור מביא לקוראים את העולם בצורה הכי פשוטה שלו, מנקודת מבט תמימה אך מבינה. הוא מייצג רגשות והתבגרות בצורה הכי אמיתית ושקופה שיש.
בספר, הקוראים זוכים להיכנס אל תוך נבכי האוטיזם ולהסתכל עליו מזווית שונה - אנחנו מוצגים למקס כילד מאוד חכם, ותופעות האוטיזם נראות מאוד פשוטות, ונדמה כאילו הן יכולות לקרות לכל אחד.
לספר יש מוסר מאוד חזק ועוצמתי: משפחה היא הדבר הכי חשוב, ובשביל מי שאתם אוהבים שווה לעשות הכל.
העלילה משתלשלת לכיוון מאוד לא צפוי ומפתיע.
הספר מראה שינוי של דמות בצורה מאוד בולטת וטובה - מקס גודל. הוא כבר לא מפחד מהחושך, ולא מפחד להיות גיבור היום. בודו משתנה גם הוא. בתחילת הספר המטרה שלו היא להיות קיים כמה שיותר, ובסוף הוא (חסוי מטעמי ספוילרים).
הכתיבה של הספר היא פשוט מדהימה וייחודית, ומאוד התחברתי אליה. היא מרגשת ברמה כזו, שכבר בעמוד 62 בכיתי. אבל אני בכיינית ספרים ידועה אז אין ממש ממה להתרגש.
* מתאים לגילאי 11 ומעלה.
ציון: 9 מתוך 10.
תקציר מגב הספר: אני לא דמיוני...
"קוראים לי בּוּדוֹ. אני חי כבר חמש שנים, המון זמן יחסית למישהו כמוני. את השם שלי נתן לי מקס. מקס הוא בן שמונה, והוא בן האנוש היחיד שיכול לראות אותי. אני יודע מה שמקס יודע, וגם כמה דברים שלא. אני יודע שמקס נמצא בסכנה. ואני יודע שאני היחיד שיכול להציל אותו..."
יחסית לחברים דמיוניים, בודו הוא בר מזל. הוא חי כבר יותר מחמש שנים, ובעולם החברים הדמיוניים זה נחשב לגיל מופלג. אבל בודו מרגיש שקצו קרב, וחושש ללא הרף מפני היום שבו מקס דילייני בן השמונה יפסיק להאמין בו.
כשזה יקרה, בודו ייעלם. יש כאלה שאומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". כל זה לא מעלה ולא מוריד בעיני בודו, שאוהב את מקס ללא תנאי ומופקד על השמירה עליו מפני הבריון של הכיתה, מפני מצבים מביכים בקפטריה, ואפילו בתאי השירותים.
אבל הוא לא מצליח להגן על מקס מפני גברת פטרסון, מורה בבית הספר שמאמינה שהיא ורק היא תוכל להעניק לילד הזה את הטיפול הדרוש לו.
כשגברת פטרסון עושה את הלא-ייאמן, מוטל על בודו ועל חבריו – גם הם חברים דמיוניים – להציל את מקס. בסופו של דבר נאלץ בודו להחליט מה חשוב יותר: אושרו של מקס או קיומו שלו.
ביקורת: אז נתחיל מזה שממש אהבתי את הספר.
הסיפור מביא לקוראים את העולם בצורה הכי פשוטה שלו, מנקודת מבט תמימה אך מבינה. הוא מייצג רגשות והתבגרות בצורה הכי אמיתית ושקופה שיש.
בספר, הקוראים זוכים להיכנס אל תוך נבכי האוטיזם ולהסתכל עליו מזווית שונה - אנחנו מוצגים למקס כילד מאוד חכם, ותופעות האוטיזם נראות מאוד פשוטות, ונדמה כאילו הן יכולות לקרות לכל אחד.
לספר יש מוסר מאוד חזק ועוצמתי: משפחה היא הדבר הכי חשוב, ובשביל מי שאתם אוהבים שווה לעשות הכל.
העלילה משתלשלת לכיוון מאוד לא צפוי ומפתיע.
הספר מראה שינוי של דמות בצורה מאוד בולטת וטובה - מקס גודל. הוא כבר לא מפחד מהחושך, ולא מפחד להיות גיבור היום. בודו משתנה גם הוא. בתחילת הספר המטרה שלו היא להיות קיים כמה שיותר, ובסוף הוא (חסוי מטעמי ספוילרים).
הכתיבה של הספר היא פשוט מדהימה וייחודית, ומאוד התחברתי אליה. היא מרגשת ברמה כזו, שכבר בעמוד 62 בכיתי. אבל אני בכיינית ספרים ידועה אז אין ממש ממה להתרגש.
* מתאים לגילאי 11 ומעלה.
ציון: 9 מתוך 10.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה